3 חודשים אנג קאונטינג

המוזיקאי

שלוש שעות לידו, להסתכל עליו, הס מלפספס מצמוץ,
אך ורק על כדי להיות שם
בשניה שהוא מתעורר.
כי
הוא מנגן עלי ב-רוך
ב-רוך הוא מנגן עלי
לידו שעות שלוש, עליו להסתכל, מצמוץ לפספס לא כדאי,
שם להיות
לכשיתעורר

המוזיקאי שלי.

פורסם בקטגוריה אנשים, יומן מסע | עם התגים | כתיבת תגובה

הראל

אז…
איך בעצם מודיעים רשמית לכל העולם על אחד חדש.. חדש דנדש שכזה..
העולם כבר ראה כמוהו אינסוף,
אנשים סביב גם כן,
אז למה בעצם חייבים להודיע ככה בראש חוצות ?
לקח כמה שבועות להבין זאת
ובטח יקח את כל השנים הבאות להצטער על כך (-: סתם !!

בן בכור,
נולד לנו,
בשעה טובה והרי כל שעה טובה לבכות כשאתה רעב ..

האמא ואבא המאושרים
לא מרגישים חייב להודיע
פשוט לא יודעים איך אפשר שלא
זה כבר כמה שבועות (3.5 אם להגיד ככה בהינף היד)
ששנינו בעננים
ועוד יותר מכך
מאושרים לראות את הסבים הסבתות והאחיות והבני דודים והדודים והדודות והחברים והחברות
כווווללללם שמחים את שמחתנו
ומרגשים אותנו עוד יותר משאנחנו מרוגשים.

והנה התשובה,
אין בנו הרגשת חובה
להעיד כי בן חדש הצטרף למשפחה
אנו נרגשים ומאושרים עד דמעות
לצעוק בראש חוצות
הנה הילוד – הראל שמו
ואנחנו הוריו
ואתם סבו וסבתו, דודו ודודתו ועוד ועוד
הנה הוא !

כמה תענוג, ואולי יש יגידו מצווה,
לאפשר לאנשים לשמוח בשבילך
אז הראל יקירי
ברוך הבא
אוהב אותך נורא !!

ועכשיו – תרדם כבר קקר קטן (-:

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

סוף הסופש או תחילת הבא

הזמן נגמר / נתן יונתן 

כנף רוח כך רוחף על יהלומים של טל
הם רסיסי הלילה, מכלה את שארית האור. בעלטה
נקשיב לפעימות הלב, למסתרי הדם
אם ככה מקשיבים האנשים לשעתם,
שתהיה זו היפה במנגינות הזמן,
הרעש יתרחק, הפחד, יד רחומה
תקיף את צווארי, תגע בי, תנשום, תלטף אותי
ושקט אין דומה לו ימלא את כל תאי הלב.

ואשר לא מובן לוחש דבר מה
אף לא מילה אחת, הולך ובא, הולך ומתקרב
ואין כבר פנאי אפילו לתיקון חצות,
לחרטה, לבכי המטהר ולדמעה,
הזמן נגמר. 

 

סוף הסופש
או
תחילת הבא
או
תפילת לילה מצויה,
הגיע הזמן לשבוע הבא.

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים | כתיבת תגובה

איזו שנה בשעה לא שעה

כנראה שצריך להיות חולה כדי להתעורר בחמש בבוקר לבוקר ירושלמי קר,
להכין כוס תה כשבחוץ עוד חושך ולזכות בשעת בוקר כזאת שאתה רק חולם עליה
בשאר הימים …

אז כשבחוץ עוד חושך וביד חם ומהביל והגרון משווע לטיפה חמה להמיס את כל הסכינים הקטנות
שדוקרות כל בליעה,
זה זמן טוב לחשוב על השנה שעברה,
לסכום לעצמך, כמדי עונה, כמה זכרונות,
כאלו שהותירו רשמים של שנה שאינה רגילה,
החל מחתונה וכלה בציפיה למועד שבו תורחב המשפחה,
לביקורים בחוץ של הארץ, לנופש ולפרנסה,
לאתגרים מקצועיים מפתחים וכברת דרך לא פשוטה בעבודה,
לשפה חדשה שזולגת אט אט לידיעה,
לאנשים שראיתי כל יום ולאנשים חדשים שתפסו מקומם ,
למפגשי חברים ולשעות נסיעה מרובות המונעות ממני אותם,
לירושלים שהתרוקנה,
לחזרה לשפיות שעיקרה עיקר עיקרים,
ולעוד הרבה הרבה דברים קטנים וגדולים בשנה שהייתה לשנה
הכי הכי הכי עמוסה וגדושה שעברה.

ויאללה גם מחשבה על שמיכה חמה,
ועוד שעה של רביצה,
במיטה,
ככה לטובת החיוך של היום שעוד לא האיר,
חזרה לחלום על השנה הבאה…

פורסם בקטגוריה יומן מסע | כתיבת תגובה

ימי חוף

זה לא שיש הרבה זמן לכתוב,
זה לא שיש הרבה זמן לעכל,
זה לא שיש הרבה זמן לעצור,
זה לא שיש הרבה זמן להכיל,
פשוט יש הרבה זמן לטייל, ככה to wonder around, לעבור ממקום למקום,
לעיתים להישאר קצת יותר לעיתים קצת פחות,
העין רוצה עוד ועוד, לעבור, לסע, להתקדם, לצלם לשמור וכבר לראות את המקום הבא,
הרגליים רק רוצות לצאת לריצה בכל מקום,
האצבעות כבר עייפות מלתפעל את המצלמה,
הבטן, נו .. עדיף שלא נדבר עליה,
התחת לעיתים בצורת הכסא (הממש נוח) של האוטו ולפעמים רק רוצה כבר שנתיישב עליו מרוב הליכה,
השיער גדל וגדל , כך גם הזקן והגינג׳׳יות חוגגת,
הראש לא מבין מה קורה, לעיתים רוצה רק לעצור ולקרוא מחשבים כי החופש חולף עובר ולא קראתי מספיק מחשבים, לעיתים מסתכל על המספרים שמספרים כסף כסף והוצאות, לעיתים גם צריך לנח,
כפות הרגליים עודן תוהות אם ללכת בנעליים , סנדלים או כפכפים, עם גרביים או ללא הרי כלכך הרבה מזגי אוויר,
המזוודה כבדה איכשהו והזרועות מרימות אותה מדי יום ובוקר – לא פשוט,
והלב,
הלב,
הלב,

תוהה אם זה לא מהר או בדיוק,
תוהה איך זה שכל זה קיים, אמיתי, לא יאמן, כלכך רחוק,
אולי צריך להתקרב קצת יותר לקצת יותר זמן …. להרגיש איך זה ..
תוהה איך זה לחיות כאן,

הלב סופר ימים , אבל בעיקר סופר דקות של ביחד,
לפעמים בכיף, לפעמים קצת פחות, לפעמים פשוט להיות,

זה הלב שפועם מדי פעם מהר,
כשהרגע נכון,
כשהראות מרטיטה,
וככה סתם כשאתה מרים את המבט לשמיים ואומר,

ואי ואי ואי – מטורף !!!!

יאללה עולים בדרך החוף היפה, מסן דייגו לסן פרנסיסקו,
אח הים הים, כמה מפחיד כמה תמיד שם
לנסוך בך ביטחון
שתמיד טוב ללכת ליד מישהו, משהו.

חופים הם לפעמים געגועים
ולפעמים הם החיים עצמם.

פורסם בקטגוריה ירח דבש, כללי | עם התגים | כתיבת תגובה